דחיית ערעור וקביעה כי ה"שימוש" שבסעיף 156(א) לפקודת המכס משמעו כל ניצול של הטובין לשם הפקת תועלת

השופט א' רובינשטיין:

א.        ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ד"ר מרזל) מיום 28.7.11 בת"א 2022-08, שעניינו פרשנותו של סעיף 156(א) לפקודת המכס [נוסח חדש]. 

רקע

ב.        סעיף 156(א) לפקודת המכס [נוסח חדש] (להלן פקודת המכס או הפקודה) קובע כלהלן:

"טובין שיובאו - חוץ מטובין שיובאו בצובר - והם מיוצאים תוך ששה חדשים מיום סילוקם מפיקוח רשות המכס, יותר עליהם הישבון של תשעים אחוז מסכום המכס ששולם עליהם, ובלבד שהוכח להנחת דעתו של גובה המכס כי לא היה בטובין כל שימוש בישראל, או אם היה שימוש, לא היה זה אלא השימוש שגרם לגילוי אי התאמתם לתנאי המכר או לגילוי ליקוי שהיה קיים בהם בשעת סילוקם ואילולא אותו שימוש לא היו אי-ההתאמה או הליקוי ניתנים לגילוי".

ג.        בכתב תביעה שהגישו המערערות בבית המשפט המחוזי בירושלים (ת"א 2022-08) נטען, כי המערערת 1 היא בעלת הזכיון למכירת מוצרי ביגוד והנעלה של החברות "זארה" ו"פול אנד בר" בישראל, וזאת לפי חוזה זכיון מיום 13.2.03 עם החברה הספרדית אינדיטקס, וכי המערערת 2 - המצויה בבעלותה המלאה של מערערת 1 - מייבאת את המוצרים מן היצרן ומוכרת אותם למערערת 1, על מנת שזו תשווקם. לפי הנטען בכתב התביעה, הסכם הזכיון מאפשר למערערות להשיב לאינדיטקס (בספרד) מוצרים - בהיקף מסוים - שלא נמכרו על ידיהן בשל אי יכולתה של מערערת 1 למכרם, ואינדיטקס רוכשת את המוצרים במחיר בו נרכשו על ידי המערערות. נטען, כי  המערערת 2 פנתה למשיב בדרישה להישבון של 90% מסכום המכס ששולם על מוצרים אשר הוחזרו לאינדיטקס במהלך השנים 2006-2004, וזאת לפי סעיף 156(א) לפקודת המכס. לפי הטענה, המוצרים יוצאו בתוך שישה חודשים מן המועד בו יצאו מפיקוח רשות המכס, ו"משלא נמכרו המוצרים כלל, לא נעשה בטובין השימוש שלשמם יובאו המוצרים, ולפיכך אלו טובין שלא נעשה בהם כל שימוש בישראל" (סעיף 6(ב)(2) לכתב התביעה). המשיב דחה את דרישתן של המערערות בטענה כי "עצם הצגתן של הטובין למכירה בחנויות מהוה 'שימוש', אשר אינו עומד בתנאי סעיף 156 לפקודה". נוכח עמדתו של המשיב הגישו המערערות את תביעתן, בה התבקש סעד כספי בסך 2,695,423 ש"ח, וכן סעד הצהרתי. בכתב הגנתו שב המשיב על טענתו לפיה הצגת הטובין בחנויות מהוה שימוש, וכן טען כי גם העברתם מהמערערת 2 למערערת 1 מהוה שימוש. במוקד המחלוקת בין הצדדים עמדה איפוא פרשנותו של המונח "שימוש" שבסעיף 156(א) לפקודה. 

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

ד.        בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 28.7.11 נאמר, כי לשונו של סעיף 156(א) אינה נותנת מענה חד-משמעי לשאלה האם יש לבחון את שאלת השימוש מנקודת מבטו של הצרכן הסופי, קרי, מכירת הטובין, או שמא מנקודת מבטו של היבואן, קרי הפקת תועלת מהטובין. עם זאת הוטעם, כי הסעיף אוסר על כל שימוש בישראל. בשלב זה פנה בית המשפט לתכליתו של סעיף 156(א); נאמר, כי מן הפסיקה עולה שהתכלית המרכזית בהטלת מכס היא הגנה על תוצרת הארץ, וכאשר לא נעשה בטובין כל שימוש בישראל לא נפגע הייצור המקומי, וממילא אין צורך בהגנה עליו על דרך של הטלת מס. עוד נאמר, כי בפסיקה הובעה גם דעה לפיה תכליתו של סעיף 156(א) היא הטבה עם יבואן שהשיב טובין (שייבא) לחוץ לארץ מבלי שעשה בהם כל שימוש ומבלי שהפיק מהם תועלת ורווח. לגישתו של בית המשפט המחוזי, ניתן להלום פרשנות לפיה סעיף 156(א) חובק את שתי התכליות הנזכרות יחדיו, וממילא קיים ביניהן קשר הדוק, באשר "התשובה לשאלת 'השימוש' (על רקע אותה התכלית של הגנה על תוצרת הארץ) תתבסס לא פעם על בחינת התועלת הכלכלית שהפיק היבואן" (פסקה 17). מכל מקום, ותהא התכלית אשר תהא, כך לפי בית המשפט המחוזי, יש לראות בהצגת הטובין במדפי החנויות, ולוא לתקופה קצרה, משום שימוש.

ה.        בפסק הדין נאמר, כי אין מחלוקת למעשה שהצגת הטובין על מדפי החנויות - באופן ובמשך הזמן בו הם מוצגים - יש בה משום תועלת כלכלית למערערות. משכך, ככל שתכליתו של סעיף 156(א) היא השבת מסי יבוא מקום בו לא הפיק היבואן תועלת כלכלית מהטובין - אין ניתן להלום את טענת המערערות. נאמר, כי אותה תועלת כלכלית - ובעיקר השימושים באופן התצוגה כמקדם מכירות שיווקי - משליכה אף על התכלית שעניינה הגנה על תוצרת הארץ; עוד נאמר, כי הנטל להוכיח שלהצגת המוצרים לא היתה השפעה על תוצרת הארץ מוטל על המערערות, וכי הן לא עמדו בו.

ו.        בית המשפט דחה את טענתן של המערערות, לפיה תכליתו של סעיף 156(א) צריכה להיבחן על רקע תכליתו של יבוא המוצרים - מכירה לצרכן הסופי, היינו, בהעדר מכירה - לא נעשה שימוש. נאמר, בין היתר, כי גם אם מטרת היבוא היא מכירת המוצר, אין בכך כדי לייתר שימושים אחרים הנעשים לשם הגשמת מטרה זו, ולפיכך אין ניתן לומר שהשימוש המיוחס למערערות - הצגת המוצרים - אינו עולה בקנה אחד עם תכלית היבוא לשיטתן, מכירת המוצרים. כן נדחתה טענתו של מומחה המערערות, לפיה יש לראות "שימוש" כהתכלותו והתבלותו של המוצר, באשר בין היתר זו אינה עולה בקנה אחד עם פרשנותו של בית המשפט העליון לפיה השימוש שבסעיף אינו תחום לשימוש פיסי בלבד. בית המשפט דחה גם את טענת המערערות, לפיה מסיפת סעיף 156(א) ניתן ללמוד, שהשימוש בו עוסק הסעיף מתייחס לצרכן ולא ליבואן.

ז.        סופם של דברים שתביעת המערערות נדחתה, והן חויבו בשכר טרחה בסך 35,000 ש"ח ובהוצאות משפט. מכאן הערעור.

הערעור

ח.         בערעור נטען, כי המבחן הראוי לפתרון השאלה מהו שימוש כמשמעו בסעיף 156 לפקודה הוא מבחן הצריכה, וכי השימוש בטובין בא לידי ביטוי בעת מימושם-מכירתם. נטען, כי מבחן זה עולה בקנה אחד עם צדק כלכלי, וכי הוא מוכר ומיושם לאורכם ורוחבם של דיני המס בישראל. עוד נטען, כי השבת המוצרים לאינדיטקס נעשתה כנגד זיכוי כספי מלא, וכי האחרונה משווקת אותם כמוצרים חדשים, ופשיטא כי הדבר אינו אפשרי במוצרים "משומשים". לטענת המערערות, השימוש האפשרי היחיד במלאי הוא מכירתו - הפיסית, המשפטית או הרעיונית, ומלאי - מעצם טיבו - לא נועד לשמש כלי שיווקי. נטען, כי ההנחה לפיה כל תועלת כלכלית יכולה להיחשב כשימוש מרוקנת מתוכן את סעיף 156 לפקודה, באשר השבת הטובין לספק מייצרת בהכרח תועלת כלכלית ליבואן. נטען, כי גם מסיפת סעיף 156(א) נלמד, ששימוש משמעו מכירת המוצר לצרכן. המערערות טוענות, כי עמדתן הפרשנית מתחייבת גם על הרקע החקיקתי הרלבנטי, ממנו עולה - כך נטען - שההשבה שבסעיף 156 נועדה להרחיב את אפשרויות השבת המכס ליבואנים, שמטרת היבוא הרלבנטית היא "צריכה בארץ", ושאף אם צומחת תועלת כלכלית מהצגת הטובין (שלא הוזמנו ולא נמכרו) - אין מקום לחיוב במכס. עוד נטען, כי לפי פרשנות תכליתית יש לבחון את הפעילות על פי המטרה העומדת בבסיס פעולת היבוא - מכירת המוצרים, וכי אימוץ עמדתו של המשיב תוביל לפגיעה בייצור המקומי עד כדי ניוונו. בהקשר זה נטען, כי הממשלה החליטה על הפחתת שיעורי המכס בכלל, והמכס המוטל על מוצרי טקסטיל בפרט.

ט.       המערערות מוסיפות וטוענות, כי אף אם יידחה מבחן הצריכה וייושם מבחן התועלת המופקת מן המוצר, הנה בנסיבות העניין לא נעשה שימוש בטובין; נטען, כי מדובר במוצרים שנשלחו על ידי אינדיטקס ללא הזמנה, שאינם תואמים את מאפייני המכירות בשוק הישראלי ושהצגתם גורמת נזק למערערות, וכי שליטתה של אינדיטקס בשרשרת היצור והמכירה נועדה להביא לה יתרונות תחרותיים, לה אך לא למערערות. בהקשר זה משיגות המערערות על קביעותיו של בית המשפט קמא כי הן מפיקות תועלת מהצגת המוצרים, וממילא לשיטתן "העלויות, ההוצאות וההפסדים הנגרמים מהצגת פרטי הלבוש, עולים על כל תועלת כלכלית" (סעיף 68 לסיכומי המערערות), וכן "גם אם היו נצמחות תועלות פרסום וקידום מכירות מהצגת הפריטים (דבר המוכחש), אין בכך משום 'שימוש'" (סעיף 74 לסיכומי המערערות).  

י.        המשיב טוען בסיכומיו, כי עסקינן "באספקה סדירה של מוצרים כחלק אינטגראלי ממודל עסקי ייחודי המעניק למערערות יתרונות תחרותיים ותועלות כלכליות" (סעיף 11), וכי טענותיהן של המערערות לפיהן מדובר במוצרים שלא הוזמנו, המזיקים להן, אינן עולות בקנה אחד העובדות שבפסק הדין קמא. עוד טוען המשיב, כי בעוד שבבית המשפט המחוזי טענו המערערות כי שימוש הוא צריכה על ידי הצרכן הסופי, הנה בערעור נטען כי שימוש הוא עצם מכירת הטובין על ידי היבואן, אם גם לא לצרכן הסופי. לטענת המשיב, המבחן הנכון לצורך בחינתו של שימוש הוא מבחן התועלת הכלכלית, הכולל כל ניצול, תועלת או צריכה, לרבות תועלת שהפיק היבואן שלא על דרך מכירת המוצר. כך עולה - לטענת המשיב - מפסק הדין ברע"א 359/04 יהודה ברמן בע"מ נ' מדינת ישראל - אגף המכס והמע"מ (2008). נטען, כי אירוע המס מתרחש בעת צריכת הטובין, וזו יכולה להתבצע גם באמצעות הפקת תועלת על ידי היבואן עצמו, ולאו דווקא באמצעות מכירתם. המשיב טוען, כי עמדתו הפרשנית עולה בקנה אחד עם לשון הסעיף, וכי זו בוודאי אינה תומכת בפרשנות המערערות, לפיה "שימוש הוא מכירה". נטען גם, כי מבחן התועלת הכלכלית משרת את תכליותיו של סעיף 156 לפקודה.

יא.      בסיכומי התשובה מטעם המערערות נטען (סעיף 3), כי "המבחן הנכון והראוי ל'שימוש' הוא מבחן הצריכה. השימוש בטובין המיובאים כמלאי הוא בעת מכירת הטובין בישראל על ידי היבואן לצרכן". נטען, כי זו גם עמדת חקיקת המכס בארה"ב.

הדיון

יב.       בדיון שהתקיים ביום 17.10.13 שלל בא כוח המשיב, בתשובה לשאלתנו, את האפשרות העקרונית להורות על השבה חלקית בשיעור כזה או אחר, מקום בו מדובר בשימוש, שאינו מכירת הטובין. בא כוח המערערות טען, בתשובה לשאלה שהוצגה לו, כי סיפת סעיף 156(א) משמיעה לנו שימוש מהו, וכי ככל שהצגת המוצרים היא שימוש, שימוש זה הביא לגילוי אי-התאמה. בסופו של הדיון הצענו למערערות למשוך את ערעורן בלא שיחויבו בהוצאות, אולם הן עמדו על הערעור. הגיעה איפוא עת הכרעה.

הכרעה